<h1>העיטור אות ע' ערב</h1>
<h2>דף כב.</h2>
ההוא ערבא דיתמי דפרעיה אפטרופוס מנכסי דיתמי הכי גרסינן בנוסחא עתיקא ובנוסחא דהשתא גרסינן ההוא ערבא דיתמי דפרעיה (ללוה) [למלוה] מקמי דלתבעינהו ליתמי אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה. וקשיא לרבוותא מאי איריא מקמי דלתבעינהו ליתמי אפילו מעיקרא נמי מהאי טעמא דאין נזקקין כדאמרינן בערכין (כ"ב.) אין נזקקין לנכסי יתומין אלא לשטר שיש בו רבית כו' מאי טעמא רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה וכו'. והרב הקדוש זצ"ל מוקים לההיא דערכין ביתומין קטנים והכא בגדולים. ולא נהירא לן דאטו גדולים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ומסתברא אידי ואידי בקטנים והאי דקאמר מקמי דליתבעינהו ליתמי דאי תבעינהו ליתמי ויתמי לא פרעי אית להו לבי דינא לאוקומי אפטרופוס ולאיפרועי מן הערב כדתנן לא יתבע לערב תחילה אלא ילך לו אצל לוה ואם אינו רוצה לפרוע יפרע מן הערב הכא נמי כיון דיתמי לא מצי פרעי אית להו לבי דינא לאיזדקוקי ולאוקמי אפטרופוס כדאמרינן התם אי מזדקקינן מוקמינן אפטרופוס אבל השתא דפרעיה מקמי דליתבעינהו לא תימא כיון דערב פרעיה נזקקין כי היכי דלא לפסיד הערב קא משמע לן דאין נזקקין עד דגדלי יתמי שיהיו בני שלש עשרה שנה דאימור צררי אתפסיה ולאו בני מיעבד מצוה נינהו ואסיקנא דשמתיה ומית בשמתיה הילכתא כרב הונא אבל בשחייב מודה לא איפסק הילכתא. ורבא פסק הלכתא בערכין משום שובר. וקשיא לי מאי טעמא לא אמר איכא ביניהו גדולים למאן דאמר משום מצוה ליכא ולמאן דאמר משום צררי איכא. ותו לימא איכא ביניהו דמית בגו זימניה למאן דאמר משום מצוה איכא ולמאן דאמר משום צררי ליכא דלא מתפיס איניש צררי בגו זימניה. דאי איתא דאתפיס בגו זימניה הא דקימא לן (ה':) הלכתא כריש לקיש בהקובע זמן אפילו מיתמי הניחא למאן דאמר משום מצוה מוקים לה בגדולים אלא למאן דאמר משום צררי הא איכא למיחש לצררי אלא לאו שמע מינה דליכא למיחש בגו זימניה. והדין סברא דרבינו יעקב. ומסתברא דלא חיישינן בגדולים לצררי דהא ידעי במילי דאבוה. והילכך לא הוה ליה למימר איכא בינייהו גדולים ומית בגו זמניה נמי ליכא דבין למר ובין למר בגדולים נזקקין בקטנים שאין נזקקין והא דקימא לן הלכתא כריש לקיש, בגדולים, אבל בקטנים אפילו מית בגו זימניה לא גבי משום מצוה ומשום צררי דהא גבי אלמנה דהיא תוך זמן חיישינן לצררי אבל רבא דאמר משום שובר לא שנא גדולים ולא שנא קטנים גבי. וכן הלכתא. ותו דהקובע זמן פלוגתא הוא. וכתב רבינו אבן מגש הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה במלוה על פה הוא דליכא שעבוד נכסים אבל מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסים בי דינא מגבי להו בעל כרחיה דלוה. והכא דערבא פרע ליה לשטרא הוה ליה מלוה על פה. ומסתברא דבשטרא פליגי וקשיא לי מדקאמר בערכין אין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשטר שיש בו ריבית. ומפרש טעמא משום פריעת בעל חוב מצוה שמע מינה לשטר שאין בו רבית אין נזקקין ותו רבא נמי דקאמר משום שובר אי במלוה על פה מי כתבינן שובר ותו תיפוק לי דאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין כדאמרינן בבר חמוה דרבי ירמיה בבבא קמא (קי"ב.) אלא לאו שמע מינה בשטר קאמר ומקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כדפרשינן בקיום. וחייב מודה דקאמר שהודה בפני בית דין אי נמי שמתוה בית דין דלא בעינן עדים ועוד כי פריך התם משום היתומים לרב פפא היכי משכחת לה לוקמה במלוה בשטר אלא ודאי במלוה בשטר פליגי ואפילו למאן דאמר שעבודא דאוריתא הני מילי בגדולים אבל בקטנים לא רמיא שעבודא. אבל מלוה על פה דאין נזקקין לאו משום פריעת בעל חוב מצוה הוא דתיפוק לי כיון דליכא שטר אימור פרעיה אבוהון. דמלוה על פה דגובה מן היורשין הא פרשי רבוותא כגון דמית בגו זימניה וכיון דאיתברר דלא פרעיה כדאיתא בירושלמי (לקמן) (גיטין פ"ו ה"ה) וכן כתב הרב צרפתי דפריעת בעל חוב מצוה אפילו בשטר משום הין צדק וכן השיב רבינו האי דאפילו במלוה בשטר אין נזקקין.
והני מילי ביתומין קטנים אבל בגדולים בין מר ובין מר נזקקין ואי מלוה על פה הוא נמי גבי והוא דאיתברר דלא פרעיה כגון בשחייב מודה ומית בגו זימניה ושמתיה ומית בשמתיה ודוקא ממקרקעי ומן הזיבורית ומנכסי דאבוהון כדאיתא בחוב.
<h2>דף כב:</h2>
ודוקא דאיתיה במתא או בדוכתא דאפשר לשדורי ליה ולאודועיה הא לא אפשר נפרעין שלא בפניו דקימא לן כרבא אמר רב נחמן דאמר בפרק הכותב [כתובות פ"ח ע"א] אפילו בעל חוב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו ויושב במדינת הים. והא דירושלמי (פ"ט דכתובות ה"ח) דאתמה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו דחאה רבינו אלפס הילכך הוא הדין ליתיה ללוה נפרע מן הערב תחלה בשבועה.
<h2>דף כג:</h2>
איתמר ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי והלכתא בין אית ליה נכסי בשעת הלואה בין לית ליה נכסי משתעבד. ואפילו קבלן דכתובה. ומסתברא דקבלן דכתובה כערב דבעל חוב דמי ואי הוה ליה ואשתדוף משתעבד ואי לא אשתדף והלוה אינו רוצה לפרוע לא משתעבד כדמוכח בפרק הנזקין (נ':) מדקא משנינן התם בדהוה ליה ואשתדוף אבל ערב דכתובה אף על גב דאית ליה לא משתעבד מאי טעמא מצוה הוא דעביד ולאו מידי [חסרה] ודוקא מנה מאתים דלא חסרה אבל נדוניא שנותנין זה לזה משתעבד. ואבא לגבי ברא שעבודי משעבד נפשיה. ורבי לוי פירש שקיבל הערב הנדוניא שהביאה ולא משעבד עצמו אלא משום מצוה. ומסתברא דוקא כתובה דאיכא תרי טעמי מצוה ולאו מידי חסריה אבל אם היה ערב במתנה לחבירו דליכא מצוה משתעבד הילכך לסברא דרבוותא דסבירא להו דערב בכולהו בעי קנין אפילו מבני חרי ערב דכתובה אף על גב דאיכא קנין לא משתעבד. ואבא לגבי ברא בקנין משתעבד שלא בקנין לא משתעבד. וקבלן דכתובה סבירא להו אף על גב דלא קנו מיניה משתעבד. ולסברא דילן ערב דכתובה לא משתעבד בלא קנין ואבא לגבי בריה בלא קנין משתעבד. אבל בקנין בכלהו משתעבד כדאיתא לקמן (ב"ב קע"ו) מיהו סוגיא (דנזקין) [דהנזקין] מדלא פרקה בשקנו מידו משמע דערב דכתובה אפילו בשקנו מידו לא משתעבד וצריכא עיונא.
